תיעב

Hebrew

Root
ת־ע־ב (t-ʿ-b)

Verb

תיעב / תִּעֵב • (ti'év) third-singular masculine past (pi'el construction)

1. abhor, detest, despise
   • Tanach, Deuteronomy 7:26, with translation of the Jewish Publication Society:

     וְלֹא־תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל־בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי־חֵרֶם הוּא׃

     v'lo-taví to'evá 'el-beitékha v'hayíta khérem kamóhu shakéts t'shak'tsénu v'ta'év t'ta'avénu ki-khérem hú.
     wəlō-ṯāḇī ṯōʿēḇā ʾel-bēṯéḵā wəhāyī́ṯā ḥḗrem kāmṓhū šaqqēṣ təšaqqəṣénnū wəṯaʿēḇ təṯaʿăḇénnū kī-ḥḗrem hū.

     And thou shalt not bring an abomination into thy house, and be accursed like unto it; thou shalt utterly detest it, and thou shalt utterly abhor it; for it is a devoted thing.

Conjugation

Conjugation of תיעב / תִּעֵב (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְתַעֵב action noun: תיעוב / תִּעוּב
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	תיעבתי / תִּעַבְתִּי		תיעבנו / תִּעַבְנוּ
	second	תיעבת / תִּעַבְתָּ	תיעבת / תִּעַבְתְּ	תיעבתם / תִּעַבְתֶּם	תיעבתן / תִּעַבְתֶּן
	third	תיעב / תִּעֵב	תיעבה / תִּעֲבָה	תיעבו / תִּעֲבוּ
present		מְתַעֵב	מְתַעֶבֶת	מְתַעֲבִים	מְתַעֲבוֹת
future	first	אֲתַעֵב		נְתַעֵב
	second	תְּתַעֵב	תְּתַעֲבִי	תְּתַעֲבוּ	תְּתַעֵבְנָה1
	third	יְתַעֵב	תְּתַעֵב	יְתַעֲבוּ	תְּתַעֵבְנָה1
imperative		תַּעֵב	תַּעֲבִי	תַּעֲבוּ	תַּעֵבְנָה1
notes		Rare in Modern Hebrew.